אשליות ובטחון - חלק ראשון

לפני מספר שבועות ביקרנו במוזיאון האשליות. בכל פעם מחדש מדהימה אותי ההיווכחות עד כמה התפיסה שלנו עשויה להוליך אותנו שולל. בפרט, היו שני מוצגים שהמפגש איתם היה מעניין במיוחד. בפוסט הזה אספר על הראשון ביניהם - מנהרת המערבולת (vortex tunnel).

המתקן בנוי כמנהרה גלילית אופקית באורך של כ 20 מטר, ולאורכה גשר מגודר, בגובה של כמטר וחצי מעל הרצפה. המשתתפים עולים על הגשר בקצה אחד של המנהרה בגרם מדרגות, הולכים לאורכו בתוך המנהרה, ואז יורדים בצד השני ויוצאים מהמנהרה. עד כאן זה די טריוואלי. העניין הוא שהמנהרה חשוכה, ועל דפנותיה מוקרנת תבנית ספירלית סגולה שמסתובבת במהירות עם כיוון השעון. האפקט שנוצר בעת שמתחילים ללכת לאורך הגשר הוא שבניגוד להבנה שלנו שהגשר נייח והתבנית המוקרנת מסתובבת, החוויה היא שאנחנו מסתובבים כנגד התבנית הנייחת. עכשיו, אני מאוד לא חובב מתקני לונה פארק וסחרחרות למיניהן. לקח לי הרבה זמן להתעלות מעבר לרכבת השדים בלונה פארק בתל אביב, וגם זה כשהייתי הרבה יותר צעיר. לפני כחמש עשרה שנים לקחתי את אחותי ליומולדת בלונה פארק ועשיתי החלטה שגויה לעלות על הצלחת המעופפת המסתובבת. ההחלטה הזאת חתמה את הגולל על יום הכיף. כשהצנטריפוגה הזאת עצרה סוף סוף דידיתי אל ספסל סמוך, נשכבתי שם, ולדעתי גם נדרש שם פרק זמן של שינה על מנת שאוכל לצאת מהלונה פארק ללא שוב. אז החוויה במתקן של מוזיאון האשליות לא היתה נעימה כלל וכלל. הגוף כולו נדרך להתמודד עם התנועה הסיבובית המהירה - לחץ בחלק השמאלי של הראש, דופק מהיר, אובדן אוריינטציה, התכוננות לנפילה ולחבטה. הנה עוד המחשה. יצאתי בשמחה מהמתקן וחברתי לאישתי ובנותי בהמשך הסיור. אבל משהו לא הניח לי. ״לא, אתה לא מתכוון לחזור לשם, נכון?״ אמרתי לחלק הסורר בנפשי שמשך בחזרה לשם. אבל הוא דווקא כן התכוון, וכפי שהתברר לי לאחר הביקור השני במתקן, הוא גם לא היה ממש סורר.

אז הביקור השני היה קצת שונה. נדמה לי שהמוטיווציה הפנימית לביקור הזה היתה מענה לשאלה: ״טוב, אז איך צולחים את זה אחרת?״. והדרך היתה עצירה, התעגנות והרפיה. התעגנות בנשימה, התעגנות בתחושות בידים וברגליים, והרפיה מהדחף לעצור את הבחילה, להתנגד לסיבוב. לאותו דחף לתקן את האשליה ושאי ההבנה תפסיק. חשוב לי שלא ייתקבל הרושם המוטעה - קלארק לא הפך לסופרמן, ולא ריחפתי דרך המנהרה בעודי שוהה סטואית בשורש ההוויה הנצחית. החוויה עדיין היתה לא נעימה, תחושות הסחרחורת ואובדן האורייטנציה עלו גם עלו. אבל היו רגעים של צלילות. אני הולך לאט, עוצר, מתעגן, מאפשר לחוויה להיות כפי שהיא, ואז באורח פלא, לפתע שוב אני נייח וזה רק המסביב שזז מהר. צעד קדימה - שוב הכל מתערבל. להרפות, לאפשר. לעצור ולהתעגן. והנה, בבת אחת האשליה מתפוגגת. וחוזרת שוב.

מנהרת המערבולת היא חוויה מוקצנת של היום יום. גם בחיי היום יום אנחנו מתמודדים עם מצוקה שהיא תולדה של אינטרפרטציה שגויה של המציאות. כן, לעיתים אכן המציאות היא מערבולת (כפי שחלקינו חווה בשנים האחרונות), ואז התגובות הגופניות והנפשיות של השרדות עשויות להציל אותנו. אבל במקרים רבים חווית המערבולת היא תולדה של תפיסה חלקית או מוטעית. כיצד נשיב יציבות? בעזרת עצירה, בעזרת התעגנות, ובעזרת הרפיה. למה הכוונה בהתעגנות? הכוונה היא הפנייה מכוונת של הקשב אל אובייקט מסויים, או חוויה מסויימת. למשל, תחושת הנשימה בגוף, או מגע הרגליים עם הקרקע, ואז שמירה על קשר מתמיד של תשומת הלב עם האובייקט הזה. למה הכווונה בעצירה? הכוונה היא ללקיחת המושכות של תשומת הלב, והפניה מודעת של הקשב הלאה מאובייקטים אליהם היא מופנית באופן אוטומטי. למה הכוונה בהרפיה? הכוונה היא להפסקת ההתנגדות. הכוונה היא לאי-מיקוד תשומת הלב כך שתתרחב ותאפשר לכל להיות כפי שהוא, ללא צורך במניפולציה - לא חיצונית ולא פנימית. תרגול מתמיד של התעגנות והפניה מכוונת של תשומת הלב מאפשר לנו בדיוק זאת - לקיחת המושכות של תשומת הלב לידינו.

את המיומנויות הברוכות האלו ניתן לפתח בתרגול מדיטציה.

מדוע הן ברוכות?

משום שבלב המערבולת הן מאפשרות לנו בטחון. המחזור הבא מתחיל עוד מעט. מוזמנות ומוזמנים להירשם.

והנה החלק השני של הפוסט הזה.